שלומית אברבוך 

בית האמנים חדרה -- מרכז לאמנות עכשווית. 

שלומית אברבוך "ביני לביני" אוצר: ד"ר אנטון בידרמן

מסע של הסרת הקליפה אל הליבה, מסע שמתחיל מ"בית המזוזה" ל"תיקון המזוזה" וחזרה אליה. מסע אישי, רעיוני, רגשי ואמנותי המתווה סימנים ועקבות הנערמים ונדחסים לנוכחות של אירוע. הפעולה האמנותית - שריטה, חיתוך, לחיצה, שריפה וצריבה על לוח עץ בגוון חום בהיר הופך לחותם של שדה ויזואלי אסתטי חדש וכצמיחה לאחר תיקון. שדה המצע מאפיין את כתב ידה עליו מותקנות אריזות בתי המזוזה של אברבוך. אלמנטים פיסוליים מעץ רך (בלזה) מגולפים בפיתולים וקשרים ועליהם שריטות וחתכים צרובים, כעמדה וכאמירה. השילוב בין הפנים והחוץ, בין המסומן והריק, בין הנוכחות וההיעלמות, בין השטח למרחב מאופיינים באיזונים שבריריים כישות חייה ונושמת. הטכניקות המיוחדות וההשקעה המרובה בפרטים מרהיבים...

הדימוי המרכזי בתערוכתה "תיקון המזוזה " לקוח מעולם המסורת היהודית. אברבוך מחברת בין תכנים חברתיים לבין תכנים פולחניים באמצעות שפתה האמנותית. היא מדמה, בסדרה של תבליטים צרובים, את תיקון המזוזה לתהליך של תיקון טעויות מעברה וצלקות מן הזיכרון הפרטי שלה ומציעה למתבונן לקחת חלק מתיקון חברתי גלובלי.

המזוזה כתשמיש קודש מהווה סימן זיהוי לכל בית יהודי. למזוזה מייחסים סגולות מאגיות של שמירה והגנה מפני פגעים שונים. קיימות הנחיות קפדניות לשמירה על שלמותה וכשרותה. בעת צרה, או מצוקה הפוקדים את דיירי הבית, נוהגים להחליף את המזוזות, או לתקן את אלה הניתנות לתיקון, על מנת להבטיח כי יבוא תיקון גם על דיירי הבית. 
התערוכה משמשת לה דרך לבדיקה עצמית, במסגרתה היא עורכת מסע לתוך הנפש. מנפה דברים, מסלקת מכשולים, מנסה להשיג תיקון למעשים, לשגיאות ולמחדלים שלה עצמה. לדבריה, התהליך אותו היא עוברת מטהר אותה ומעבירה תיקון באמצעות פעולת האמנות כתהליך דיאלקטי של בנייה הריסה והרכבה מחדש. זיקוק וטיהור כנתיב לשורשיות. 

בית המזוזה כמעטפת וכאריזה חיצונית-דקורטיבית ובתוכה קלף-המזוזה הופכים אצל אברבוך לתלוי תרבות, זמן וטעם פרטי-אישי המלווים בערכים חברתיים... חלק זה מיוצג על ידי אלמנטים דקורטיביים מגולפים בעץ. מגילת הקלף עליה כתובות בכתב יד פרשיות, הופכים לשרבוטים אינספור ומתכתבים עם התת-מודע הפרטי והקולקטיבי כאחד.

אברבוך חורטת, שורטת וצורבת בבשר החומר את שפתה הפרטית, תהליך המעיד על מצבים רגשיים רוויי מתח נפשי. העימות בין הניגודים, בין המעטפת הדקורטיבית של המזוזה לבין הפנים הכאוטי מתקיימים איזונים חדשים וזהו התיקון. האמנית מחליפה בין היוצרות, התוכן הפנימי נפרש על המשטח הגדול, משטח הדו-ממד עליו ובהקשרו הוא מכיל ומפעיל את האלמנט הפיסולי... 

"הצריבה באש הינה סוג של עמידה במבחן בו נשברים הכלים, מתפוררים, נפרמים, ולבסוף יוצרים דבר חדש. שבר ובנייה מחדש. מעין ניפוץ התבניות כדי להאיר היבטים חבויים וסמויים מן העין, צלקות זיכרון הבונות זהות מורכבת יותר. אישיות מכילה ומוכלת. הפשטת הכיסוי החיצוני והצגת האיברים הפנימיים". 

קישור לסרטון התערוכה: https://www.youtube.com/watch?v=YorCAunqeOs

העבודות החדשות המוצגות בחלל הקטן מעוצבות בהשראת מגדלי בשמים דמויי כלי גביע המאחסנים בשמים ומשמשים לטכס ההבדלה בין קדושת השבת לימי החול, מסופר במסורת שריחם הטוב מעורר ומשמח את הנפש כדי לנחם את האדם על צער הפרידה מן הנשמה היתרה המתווספת לו בשבת ומכינה אותו לקראת יום עמל. חווית העוררות והמחזוריות בתפקידו של המגדל , מסמלים אצל האמנית סוף והתחלה, מבחינה ביניהם כתפיסת זמן מעגלית שמתחיל מהסוף להתחלה, מאפוקליפסה לתחייה, מוות ולידה מחדש משמשים בערבוביה ומאזנים זה את זה. 

"זיקוק וטיהור כנתיב לשורשיות" כפי שצוין בסדרת "תיקון המזוזה" חוזר כחוט השני גם בעבודות החדשות. "במשך השבת השקטה הנפש עוברת תהליך של הזדככות טיהור וניקוי ממרכיבים המחבלים ביכולתנו להתבונן בבירור באמת ובידע המאפשר לגעת באמת. זאת דינאמיקה תוך אישיותית..." מספרת אברבוך.

מגדלי הבשמים מורכבים מיציקת שטחי בטון - לבן בהם מוטבעים אלמנטים פיסוליים כמטאפורות רעיוניות ומושגיות . עליהם סבך של מקלות עץ, דמויי - סולמות צומחים כלפי מעלה ולכיוונים שונים ויוצרים מבנים דמויי מגדלים. צורות אורגניות, סרוגות כרקמות תחרה עשירות צומחות על חוטי הברזל הדקים והצבעוניים. 

השבת עבור האמנית הם רגעי השקט, רגעים בהם היא מנטרלת את עצמה מהרעשים היומיומיים ומבקשת להתחבר למהות הפנימית, אותה מהות המאפשר לה לקבל תשובות מהאני שלה, מאפשר לה להכיר אנרגיות חיוביות שמביאים אותה למצבים חיוביים ומלאי השראה, אלה שמקדמות ואלה שחוסמות , לבחון אותן ולהיות ערה וקשורה לתכנים שהיא מעריכה, שהיא מאפשרת להן כיוון ויעדים גם אם הדרכים והנתיבים לא ידועים...

צורת המגדל זורמת כלפי מעלה ומסמלת את הרצון להעלות, להתקדם , להסיק מסקנות ולהשתנות , מטאפורה לחוסן נפשי וליציבות. הזרימה כלפי מעלה המלווה בכח- רוחני- חיובי מכין את התשתית לצמיחת צורות אורגניות עשויות מחוטי ברזל עדינים רכים ומרגיעים כצמיחה ולידה מחדש. עבודות העושות את דרכן בתהליך מהופך לתהליך הראשון, זהו מסע מהליבה לקליפה לאחר תיקון. העיסוק במתח הדיאלקטי שבין הקיום כשלעצמו, ולשאלת מקורה של היצירה ובין המשמעויות שאנו מעניקים לה. מהחומר לעולם ובלשונו של היידגר מהאדמה לעולם,

המציאות אינה רק מוצר פנומנולוגי של התודעה האנושית אלא ישותו של היש מעבר לכל הכרזה. לפעולה השותקת יש קיום ונוכחת ומסרבת לכל פרשנות מושגית. האמנות כמו האדמה השותקת נאמנה ומקנה לעולם נוכחות. האמנות מדובבת את הישות. כדברי קאנט והוסרל, יצירות האמנות משמרות את המפגש המתוח בין "אדמה" ל"עולם", בין קיום למשמעות. 

שמות העבודות: תיקון המזוזה שהיא בעיגול, תיקון המזוזה שהיא כקובייה, תיקון מזוזה תפורה, תיקון מזוזה תלויה במקל, תיקון מזוזה קשורה, תיקון מזוזה שקועה בגומחה, תיקון מזוזה שאותיותיה אינן מושלמות, תיקון מזוזה שנכתבה בקצב מהיר, תיקון מזוזה הפוכה, תיקון מזוזה סדוקה, תיקון מזוזה פתוחה, תיקון מזוזה שמוטה, תיקון מזוזה קטועה, תיקון מזוזה שרופה, תיקון מזוזה מתפוררת, תיקון מזוזה קרועה, תיקון מזוזה פרושה, תיקון מזוזה פרומה. תיקון מזוזה מנותקת, תיקון מזוזה כתובה על ידי אישה, תיקון מזוזה נקובה.

כך כותבת ד"ר קציעה עלון על התערוכה "תיקון המזוזה": "עבודותיה של אברבוך מסמנות תמיד נקודה עיוורת הנעלמת מן העין, אופק סמוי, אולם בתערוכה זו נאספות הנקודות כולן אל נקודת המגוז האחת: הכתב הפנימי של המזוזה, שאינו נראה כלל לעין הצופה. הכתב, שהוא "כתיבה", במובנה הדרידיאני, ראשית הדברים ואחריתם: "טענתו של דרידה היא שהכתב הוא הדימוי הטוב ביותר לתיאור התנאים המאפשרים את קיומו של תהליך תקשורתי כלשהו מפני שבאופן עקרוני הכתב הוא מבנה כללי יותר מן הלשון המדוברת. מה שמייצב את המשמעות בתוך הדיבור מחד (מישור המסמן) והמחשבה מאידך (המסומן) הוא אותו עיקרון המונח ביסוד הגדרתו המהותית של הכתב : אפשרות זיהויים של דפוסים הנחשבים כקבועים בתוך מה שהוא למעשה הזרימה המשתנה תמיד, הבלתי חוזרת, של הזמן".

במבט מעמיק מתגלה, שעבודותיה, לאורך השנים, עוסקות בתיקון תמידי ... שמות העבודות בתערוכה הנוכחית והערכים שהם נושאים מתגלים בפסלי האבן שלה בעבר ובהווה. העיגול, הקובייה, התפר, הקשר והתלייה, השלמות וחוסר השלמות, סדקים, פתחים, קריעה, התפוררות וכד'... האמנית מתחברת לנושאים הרואיים כדי לפרקם ולהרכיבם בדרכה. בפסליה "מוטיבים ארצישראלים" נפגוש פסלי אבן מונומנטאליים הרואיים - "מחלפות שמשון", "עשתורת" - עישתר, אלת האהבה הפריון והמלחמה של אשור ובבל העתיקה, "אילנות", הדקל - עץ החיים, "אלומות" - צרור שיבולים או קרן אור, " פקעות" - כשורש מעובה, וכד'... דימויים המתחברים למיתולוגיה, לאדמה לאוויר ומים.

האנושי ורוח האדם נמצא בסדרת הפסלים "מוטיבים אישיים" - "מנחה" הפסל מוצב בכיכר העירייה בנס ציונה. מעוצב כביצת אבן הנתונה בכלוב דמוי מזבח, והיא מכילה בתוכה את מתת החיים. "שחרור" הפסל הוצב בעיר קוזנצה בקלבריה שבאיטליה. הפסל הינו וואריאציה על נושא העבד של מיכאלאנג'לו. הצורה הפנימית הטבועה באבן מנסה לפרוץ ולהשתחרר מאסוריה. ב"מנחה 2" שני פסלי המנחה מעוצבים כחבילה עטופה היטב בחבלים. הפסל הוא דימוי למתנת החיים אשר כל אדם יכול לעשות בה את רצונו. כל צופה בפסל יכול לייחס למנחה את התוכן האישי שלו. בסדרת הפסלים "מחזור חיים" מבקשת האמנית לעורר את התחושה המנחמת של המשכיות וזרימת החיים. בפסל "הגלגול" העשוי עמוד עץ נטוי ומכונף, מעין שלב מעבר מגולם לפרפר בגלגוליו כביטוי לשינויים החלים באדם במהלך חייו. "המשפחה" קבוצת אלמנטים הקשורים זה בזה ומאזנים זה את זה כביטוי לחשיבותה של המשפחה האנושית במחזור החיים של כל פרט. בתערוכה הנוכחית מחברת אברבוך את כל האלמנטים והערכים שהוזכרו לעיל לאקורד של כתיבה צרובה וחקוקה.